<h1>ארחות חיים הלכ' כתובות סימן ט"ז</h1>
<h2>דף מו:</h2>
הנושא אשה יתחייב לה בעשרה דברים. ויזכה בה בארבעה דברים. והעשרה ג' [מהן] מן התורה. ואלו הן שארה כסותה ועונתה [שארה אלו מזונותיה כסותה כמשמעו. עונתה לבא עליה כדרך כל הארץ]. והשבעה מדברי סופרים וכלן תנאי בית דין הן. הא' מהן עיקר כתובה והשאר הן הנקראין תנאי כתובה. ואלו הן לרפאותה אם חלתה, ולפדותה אם נשבית, ולקברה אם מתה, ולהיות נזונת מנכסיו, ויושבת בביתו כל זמן אלמנותה. ולהיות בנותיה ממנו נזונות מנכסיו אחר מותו עד שיתארסו, ולהיות בניה הזכרים יורשין כתובתה אחר מותה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם. והד' שזכה בהן הוא כולן מדברי סופרים ואלו הן. להיות מעשה ידיה (שלה) [שלו], ולהיות מציאתה שלו, ושיהיה אוכל כל פירות נכסיה בחייה ואם מתה בחייו יירשנה והוא קודם לכל אדם בירושתה. ועוד תקנו חכמים שיהיו מעשי ידיה כנגד מזונותיה ופדיונה כנגד פירות נכסיה וקבורתה כנגד ירושת כתובתה לפיכך אם אמרה [האשה] איני ניזונת ואיני עושה שומעין לה אבל אם אמר הבעל טלי מעשה ידיך למזונותיך אין שומעין לו שמא לא יספיקו לה. ומפני התקנה הזו חשבו המזונות לתנאי כתובתה. כל הדברים האלו אע"פ שלא נכתבו בשטר הכתובה [ואפילו לא כתבו כתובה] אלא נשא סתם כיון שנשאה זכה בדברים אלו והיא זכתה בעשרת הדברים שלה ואינן צריכין לפרש.
<h2>דף נד:</h2>
התנה הבעל שלא יתחייב באחד מהדברים שחייב בהן או שהתנתה האשה שלא יזכה הבעל באחד מן הדברים שהוא זוכה בהן התנאי קיים חוץ משלשה דברים שאין התנאי מועיל ובטל ואלו הן עונתה ועיקר כתובתה וירושתה. כיצד התנה עם האשה שאין עליו עונה בטל תנאו, וכן התנה לפחות מעיקר כתובה זה מנה או מאתים בטל תנאו ובעילתו בעילת זנות. (התנתה עמו) [התנה עמה] לאחר שנשאה שלא יירשנה (תנאה) [תנאו] בטל ואע"פ שירושת הבעל מדברי סופרים חכמים עשו חזוק לדבריהם כשל תורה [וכל תנאי שבירושה בטל ואע"פ שהוא ממון שנאמר בה לחוקת משפט לדורותיכם] ובשאר דברים תנאו קיים כגון שהתנה עמה על מנת שאין לה עליו כסות או שלא יאכל פירות נכסיה וכיוצא בהן תנאו קיים.
<h2>דף סג.</h2>
המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה. אבל איני בא עליה מפני ששנאתיה מוסיפין לה על כתובתה משקל ששה ושלשים שעורה של כסף בכל שבת ושבת ולא ישמש כל זמן שתרצה היא לישב ואע"פ שכתובתה הולכת ונוספת הרי זה עובר בלא תעשה שנאמר לא יגרע שאם שנא ישלח אבל לענות אסור ולמה לא ילקה על זה מפני שאין בו מעשה.
<h2>דף סג:</h2>
האשה שמנעה בעלה מתשמיש המטה הרי זו נקראת מורדת ושואלין אותה מפני מה מרדה ואם אמרה מאסתי בו ואין אני יכולה להבעל לו מדעת כופין אותו [לשעתו] להוציא לפי שאינה כשבויה להבעל לשנוי לה ותצא בלא כתובה כלל ותטול בלאותיה הקיימים בין מנכסים שהכניסה לבעלה ונתחייב באחריותן בין מנכסים שלא נתחייב באחריותן ואינה נוטלת משל בעל כלום. ואפילו מנעל שברגלה ומטפחת שבראשה שלקחן לה פושטת ונותנת. וכן כל מה שנתן לה במתנה מחזרת אותו שלא נתן לה על מנת שתטול ותצא. ואם מרדה מתחת בעלה על מנת לצערו ואמרה הריני מצערת אותו בכך מפני שעשה לי כך וכך או מפני שקללני או מפני שעשה עמי שלא כהוגן או כיוצא בדברים אלו שולחין לה ב"ד ואומרין לה הוי יודעת שאם את עומדת במרדיך אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה ואחר כך מכריזין עליה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בכל יום ד' שבתות זו אחר זו ואומרין פלוניתא מרדה בבעלה. ואחר ההכרזה שולחין לה פעם שניה. ואומרין לה אם את עומדת במרדיך אפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת אותה. ואם עמדה (במריה) [במרדה] ולא חזרה בה [נמלכין בה] ותאבד כתובתה ולא תהיה לה כתובה כלל. ואין נותנין לה גט עד י"ב חדש ואין לה מזונות כל י"ב חדש ואם מתה קודם הגט בעלה יורשה כסדר הזה עושין לה אם מרדה לצערו. ואפילו היתה נדה או חולה שאינה ראויה להשתמש ואפילו היה בעלה מלח שעונתו לששה חדשים ואפילו יש לו אשה אחרת. וכן ארוסה שהגיע זמנה להנשא ומרדה כדי לצערו ולא נשאת הרי זו מורדת מתשמיש. וכן יבמה שלא רצתה להתיבם כדי לצערו כסדר הזה עושין לה. המורדת הזאת כשהיא יוצאה אחר י"ב חדש בלא כתובה תחזיר כל דבר שהוא לבעל אבל נכסים שהכניסה ובלאותיהן קיימים אם תפסה אין מוציאין מידה ואם תפסן הבעל אין מוציאין מידו וכן כל מה שאבד מנכסיה שקבל הבעל עליו באחריותן אינו משלם לה כלום.
<h2>דף סד:</h2>
כתב הר"י מקורביל ז"ל מתוך שטת התלמוד למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי ענין הארץ שהוא דר בה וא"כ עכשו ודאי ראוי לדון שפוסקין לה מזון שתי סעודות בכל יום בינוניות של בני אדם בינוניים הדרים באותה העיר לאכול. וכן פוסק לה יין לשתות אם היה מנהג הנשים לשתות יין באותו מקום. ופוסקין לה ג' סעודות בשבת דגים או בשר כמנהג המקום. ואומר התלמוד שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה (וכן) [כגון] כבוס נשים או מרחץ, ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר ר' יהושע בן לוי פוסקין לה יין לפי שהיין יפה לחלב ורבינו אליהו היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו למזונות אשתו (ובניו) כמו שכתוב בספר הכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואזון. וכן נמי פסק הרמנ"ע. והדברים שאמרנו במזונות היינו דוקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם היה עני ביותר ואינו יכול לתת לה אפילו לחם כופין אותו להוציא. ותהא כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן ע"כ.
<h2>דף עז.</h2>
כתב הר"י מקורביל ז"ל מתוך שטת התלמוד למדנו שכל תנא היה דן בארצו לפי ענין הארץ שהוא דר בה וא"כ עכשו ודאי ראוי לדון שפוסקין לה מזון שתי סעודות בכל יום בינוניות של בני אדם בינוניים הדרים באותה העיר לאכול. וכן פוסק לה יין לשתות אם היה מנהג הנשים לשתות יין באותו מקום. ופוסקין לה ג' סעודות בשבת דגים או בשר כמנהג המקום. ואומר התלמוד שנותן לה בכל שבת מעה כסף לצרכיה (וכן) [כגון] כבוס נשים או מרחץ, ואם היתה מניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ואמר ר' יהושע בן לוי פוסקין לה יין לפי שהיין יפה לחלב ורבינו אליהו היה אומר שחייב אדם להשכיר עצמו למזונות אשתו (ובניו) כמו שכתוב בספר הכתובה ואנא אפלח ואוקיר ואזון. וכן נמי פסק הרמנ"ע. והדברים שאמרנו במזונות היינו דוקא בעני שבישראל אבל במכובד הכל לפי כבודו. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם היה עני ביותר ואינו יכול לתת לה אפילו לחם כופין אותו להוציא. ותהא כתובתה חוב עליו עד שתמצא ידו ויתן ע"כ.
<h2>דף צז:</h2>
בפרק בתרא דכתובות גרסי' מי שהלך בעלה למדינת הים ובאתה אשתו לב"ד לתבוע מזונות ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה (הלכה) [חזקה] אין אדם מניח ביתו ריקם מכאן ואילך פוסקין. ואם היו לו נכסים ב"ד יורדין לנכסים ומוכרין למזונות. ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה אם מצא שעשתה הרי הן שלו. וכן אם לא עמדה בב"ד ומכרה לצורך מזונותיה מכרה קיים, ואין צריך הכרזה ולא שבועה כחנן שאומר כן עד שיבא בעלה שיאמר פסקתי לה מזונות שאומר הוא שם שהוא נאמן. ומפרש ר' יחיאל דנאמן להשביעה אך לא להוציא מיד הקונה שאם לא כן לא תמצא מי שילוה לה וכן אם באתה לגבות כתובתה אחר מותו אז (ואין) מגלגלין [עליה] שבועה שלא מכרה אלא למזונות הצריכין לה בלבד הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה חייב לשלם. י"א שצריכה שתלוה בב"ד וי"א דאפילו שלא בב"ד וכן משמע מתוך פרש"י ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם אמר לה בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך (יש לה) [אין לה] מזונות. שהרי יש לה לומר אין מעשה ידי מספיקין לי.
<h2>דף קז.</h2>
בפרק בתרא דכתובות גרסי' מי שהלך בעלה למדינת הים ובאתה אשתו לב"ד לתבוע מזונות ג' חדשים הראשונים מיום הליכתו אין פוסקין לה (הלכה) [חזקה] אין אדם מניח ביתו ריקם מכאן ואילך פוסקין. ואם היו לו נכסים ב"ד יורדין לנכסים ומוכרין למזונות. ואין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבא בעלה אם מצא שעשתה הרי הן שלו. וכן אם לא עמדה בב"ד ומכרה לצורך מזונותיה מכרה קיים, ואין צריך הכרזה ולא שבועה כחנן שאומר כן עד שיבא בעלה שיאמר פסקתי לה מזונות שאומר הוא שם שהוא נאמן. ומפרש ר' יחיאל דנאמן להשביעה אך לא להוציא מיד הקונה שאם לא כן לא תמצא מי שילוה לה וכן אם באתה לגבות כתובתה אחר מותו אז (ואין) מגלגלין [עליה] שבועה שלא מכרה אלא למזונות הצריכין לה בלבד הלך בעלה למדינת הים ולותה ואכלה חייב לשלם. י"א שצריכה שתלוה בב"ד וי"א דאפילו שלא בב"ד וכן משמע מתוך פרש"י ז"ל. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם אמר לה בשעה שהלך טלי מעשה ידיך למזונותיך (יש לה) [אין לה] מזונות. שהרי יש לה לומר אין מעשה ידי מספיקין לי.
